שלושים שנות סגידה: המהפכה הרוחנית של Faithless מתחילה כאן

מכיבוש המצעדים בישראל ועד להגדרת הדאנס המודרני, מדוע Reverence הוא אלבום חובה באוסף הויניל שלכם

אבירן שפר

שלושים שנה עברו מאז שהעולם (ובעיקר אנחנו כאן בישראל) שמע לראשונה את הצלילים המהפנטים של Reverence, אלבום הבכורה של Faithless. באפריל 1996, כשהדאנס האירופי היה עסוק בעיקר ביורודאנס גנרי או בטכנו מחתרתי וקשוח, הגיעה שלישייה בריטית ושינתה את חוקי המשחק. זה לא היה סתם אוסף של “טרקים” למועדונים, זו הייתה יצירה שלמה, רוחנית, פוליטית ומוזיקלית, שהצליחה לגשר בין הרחבה המיוזעת לבין הסלון הביתי.

המפץ הגדול: ההרכב שמאחורי המיתוס

פיית’לס מעולם לא היו הרכב דאנס סטנדרטי. הכוח שלהם נבע מהשילוב הנדיר והבלתי אפשרי כמעט בין שלושה קדקודים:

1. רולו ארמסטרונג (Rollo): המוח מאחורי הקונספט וההפקה. רולו, שמעיד על עצמו כמי שאינו יודע לנגן על אף כלי (ואפילו סובל מחוסר קצב מסוים), היה ה”ארכיטקט”. הוא ידע לחבר בין עולמות.
2. סיסטר בליס (Sister Bliss): פסנתרנית קלאסית בהכשרתה ואחת הדי-ג’ייאיות החשובות בסצנת ההאוס הבריטית. היא הביאה את הידע המוזיקלי העמוק ואת ה”לכלוך” של המועדונים.
3. מקסי ג’אז (Maxi Jazz) המנוח: בודהיסט, ראפר ופילוסוף רחוב. הקול שלו, שהיה יותר דיבור (Spoken Word) מאשר שירה או ראפ מסורתי, העניק להרכב את הממד הרוחני והמטיפי שהפך לסימן ההיכר שלהם.
   
   

הקשר המשפחתי: דיידו (Dido)

אי אפשר לדבר על Reverence בלי להזכיר את אחותו של רולו, דיידו. לפני שהפכה לכוכבת על בינלאומית, דיידו הייתה הקול הנשי המלווה של פיית’לס. באלבום הזה היא תורמת קולות רקע וליד (כמו בטרק “Flowerstand Man), והחיבור הזה העניק לאלבום נופך פולקי-אקוסטי שהיה זר לחלוטין למוזיקה אלקטרונית באותה תקופה.

הקרוס-אובר הסגנוני: יותר מסך חלקיו

Reverence הוא אלבום של ניגודים. הוא נע בין האוס אנרגטי לטריפ-הופ איטי, בין דאב מעושן לבין המנוני אצטדיונים.

• פריצת הדרך במועדונים: עד אז, מוזיקת מועדונים הייתה מבוססת על סימפולים קצרים וטקסטים מינימליים. פיית’לס הביאו טקסטים על דת, אמונה, דיכאון ותקווה.
• הסאונד: האלבום הציג הפקה עשירה שכללה כלי נגינה חיים לצד סינתיסייזרים. זה היה אלבום אלקטרוני שאפשר להקשיב לו מהתחלה ועד הסוף, ולא רק “לדוג” מתוכו סינגלים.
  
  

סיסטר בליס: הזווית היהודית/ישראלית

סיסטר בליס (איילה דבורה בן-טובים) היא הלב הפועם של ההרכב. מעבר להיותה מוזיקאית מחוננת, הקשר שלה לשורשים היהודיים והישראליים תמיד היה נוכח. אביה, ארנון בן-טובים, היה פסיכיאטר וסופר ישראלי, והקשר המשפחתי הזה יצר זיקה עמוקה של ההרכב לישראל. בליס עצמה התבטאה לא פעם על החיבור שלה לתרבות ולאנרגיה כאן, מה שמסביר אולי חלק מהסינרגיה המופלאה עם הקהל המקומי.

סיפור האהבה המפתיע עם ישראל

כאן הסיפור נהיה מעניין במיוחד. בזמן שבריטניה ושאר העולם עדיין ניסו לעכל את הסאונד המוזר של “Insomnia” (שבהתחלה בכלל לא הצליח במצעדים), ישראל הייתה המדינה הראשונה בעולם שחיבקה את פיית’לס.
בחברת התקליטים הקטנה “פונוקול” מנהל הרפרטואר הבינלאומי דאז, אורן קריסטל, זיהה מיד את הפוטנציאל העצום וסחף את תחנות הרדיו לגילויו של האלבום.
בזכות השמעות מאסיביות בתחנות הרדיו (בעיקר גלי צהל ורשת ג’ – כי זה בערך מה שהיה באותה תקופה), Reverence הפך לאלבום חובה בכל בית ישראלי עוד לפני שהפך למפלצת מכירות בבריטניה.
הקהל הישראלי, שתמיד היה פתוח למוזיקה אלקטרונית עם “נשמה” ומלודיה, זיהה את הגאונות בטרקים כמו “Salva Mea” ו-“Don’t Leave”. ההצלחה הזו בישראל שימשה כראש גשר להצלחה העולמית שבאה לאחר מכן.

למה לצרוך את זה בויניל (ובכלל)?

אם יש אלבום שמצדיק את הפטיפון שלך, זה זה.

1. העומק של ה-Low End: ההפקות של רולו ובליס עשירות בבס עמוק, חם ומלטף (במיוחד בטרקים כמו “Dirty Ol’ Man” או “Reverence”). הויניל מוציא את החמימות הזו בצורה שהדיגיטל פשוט לא יכול.
2. חוויית ההאזנה: זהו אלבום שנבנה כסיפור. המעבר בין הקטעים הקצביים לקטעים המדיטטיביים דורש קשב. להניח את המחט על הצד הראשון ולתת ל-“Reverence” לפתוח את התודעה זו חוויה דתית כמעט.
3. המורשת של מקסי ג’אז: להקשיב למילים של מקסי בפורמט אנלוגי מרגיש כאילו הוא עומד אצלך בסלון ונושא דרשה. בעידן של מוזיקה מהירה ומתכלה, המילים שלו על “I can’t get no sleep” נשמעות רלוונטיות היום יותר מתמיד.
   
   

Reverence הוא לא רק אלבום דאנס; הוא נקודת מפנה בהיסטוריה של המוזיקה המודרנית. הוא הוכיח שמוזיקה אלקטרונית יכולה להיות אינטליגנטית, רגשית ופופולרית בו זמנית. שלושים שנה אחרי, הוא עדיין נשמע רענן, נועז ומרגש.

אם אתם מחשיבים את עצמכם כאוהבי מוזיקה, ובמיוחד אם יש לכם חיבה לפורמט הפיזי, עותק של Reverence בויניל הוא לא המלצה – הוא חובה. זהו אלבום שחוגג את החיים, את הרחבה ואת הנשמה, וזו הזדמנות מצוינת לחלוק לו כבוד בחזרה.

• 35 שנה ל־Ten: האלבום שאי אפשר להפסיק לאהוב
• האם AM היה אלבום הרוק הגדול האחרון?
• דולי פרטון לא הייתה אף פעם בלונדה מטומטמת
• Muse מכוונים לכוכבים: The Wow! Signal מחזיר את הלהקה למסלול הקוסמי
• מַתִּי בפעם האחרונה