הקיץ של 66 – המפץ היצירתי של The Who חוזר בפורמט חגיגי

לכבוד יום חנויות התקליטים: צלילה למהדורה המורחבת של A Quick One, האלבום שבו כולם הפכו לכותבים

מאת תומר קופר

בשנת 1966, The Who כבר לא היו עוד להקה עם להיטים במצעדים; הם היו מעבדה של אנרגיה מתפרצת שחיפשה כיוון חדש. באלבומם השני, A Quick One, חברי הלהקה החליטו לשבור את ההגמוניה של פיט טאונשנד ולאפשר לכל ארבעת המוזיקאים לתרום את חלקם בכתיבה. כעת, במלאת שישים שנה לצאתו, האלבום זוכה לעדנה מחודשת במסגרת ה-Record Store Day עם הוצאה חגיגית, צבעונית ורחבת יריעה שמרכזת את כל הפעילות של הלהקה מאותה תקופה על גבי הוצאה אחת.

המהדורה החדשה היא הרבה יותר מסתם הדפסה חוזרת. היא מביאה כבוד עמוק למקור ומאגדת במקום אחד לא רק את האלבום המקורי, אלא גם את ה-EP המיתולוגי Ready Steady Go, סינגלים אלמותיים וקטעים שלא ראו אור בזמנו (Outtakes). זוהי הזדמנות נדירה לקבל תמונה מלאה ומרוכזת של הלהקה ברגע הקריטי שבו היא התחילה להמציא את עצמה מחדש.

האלבום המקורי כשמו כן הוא: קצר, מהיר וקולע. רוב השירים בו נעים סביב שתי דקות של פופ-רוק מהודק, אך הוא נפתח בסערה עם “Run Run Run” – קטע רוקנ’רול בעל ניחוח קינקי מובהק. מיד אחריו מגיע “Boris The Spider“, הגיחה הראשונה של הבסיסט ג’ון אנטוויסל לכתיבה. השיר, המשלב חוש הומור מקאברי וצליל ייחודי, הפך לסימן ההיכר של אנטוויסל ואפילו זכה לתואר “שיר ה-Who האהוב ביותר” מפיו של לא אחר מאשר ג’ימי הנדריקס.

הגיוון ממשיך עם “Cobwebs And Strange” האינסטרומנטלי והפרוע של קית’ מון, ועם “See My Way” שכתב הסולן רוג’ר דלטרי. למרות השותפות הדמוקרטית, טאונשנד נותר המנוע המרכזי, במיוחד בשני הקטעים החותמים את האלבום. הראשון הוא “So Sad About Us“, פנינת פופ המזכירה את הסאונד המלודי של ה-Byrds ומייצגת את הצד הרך וההרמוני של הלהקה לפני שהפכה למפלצת האצטדיונים המוכרת. השני הוא קטע הנושא, “A Quick One, While He’s Away“. המיני-אופרה הזו, המורכבת משישה חלקים שונים, היא למעשה הסנונית הראשונה שבישרה על השאפתנות המוזיקלית שתתגבש מאוחר יותר ליצירות המופת Tommy ו-Quadrophenia.

היופי האמיתי בהוצאת ה-RSD הנוכחית טמון בתוספות. השילוב של “Happy Jack” ו-“Substitute“, סינגלים שבזמן אמת נותרו מחוץ לאלבומים, יחד עם קטעים משלימים מהשנים 1966-1967, יוצר גשר מוזיקלי מושלם. זהו התיעוד המדויק של הדרך שעשתה הלהקה מהפופ המוקדם אל עבר ההומור והקלילות של האלבום הבא, The Who Sell Out. עבור אספנים וחובבי מוזיקה, מדובר בפריט חובה שמרכז לראשונה את אחת התקופות המרתקות ביותר בתולדות הרוק הבריטי על גבי ויניל איכותי וראוי.

• 35 שנה ל־Ten: האלבום שאי אפשר להפסיק לאהוב
• האם AM היה אלבום הרוק הגדול האחרון?
• דולי פרטון לא הייתה אף פעם בלונדה מטומטמת
• Muse מכוונים לכוכבים: The Wow! Signal מחזיר את הלהקה למסלול הקוסמי
• מַתִּי בפעם האחרונה