להקה בדרכים

ברכבת לניו יורק מסכים טוני האנטר עם כל מילה שיושבי הקרון מחליפים אודותיו: סוס עייף שגמר את הקריירה. כבר אין קופצים על הסחורה שלו: מגבעת, מקל ויכולת פנומנלית לרקוד טאפ. בניו יורק הציעו לו להשתתף בעיבוד מוסיקלי לקלאסיקה של ממש: פאוסט, לא פחות ולא יותר. הכוכבת שמולו היא בלרינה צעירה ומוכשרת שתכונותיה אליה מפחידות את טוני עד שרוכי נעליו. כמובן שהעניין הזה עתיד להשתנות, כמו גם הפרשנות הגותית שכופה הבמאי רב-היומרה על המחזמר המתהווה…
המאבק בין שני הגיבורים הראשים הוא לא רק מאבק בין המינים אלא של דורות ותרבויות שונות. פרד אסטר הותיק הוא גם סמל לתרבות עממית וטוני שלו מאויים על ידי אישה צעירה המבריקה בריקוד בלט קלאסי. קטע הפיוס ביניהם המתקיים בלילה בסנטרל פארק (מקרטון) נקרא "ריקוד בחשכה" (ממנו כמובן שאב פון טרייר את שם סרטו) הוא מופת של חיבור ומזיגה בין שני קטבים אלו. המוסיקה של האוורד דיטץ וארתור שוורץ אחראית לא רק לקטע הקלאסי הנ"ל, אלא גם ל"זהו הבידור" המוכר ו"אני אוהב את לואיזה" ואחרים. בקיצור, "קרון התזמורת" נחשב לאחד מפסגות הז'אנר