היהלום שממשיך לנצנץ: 20 שנה ללכתו של סיד בארט

עשרים שנה אחרי מותו, מייסד פינק פלויד ממשיך להאיר את הפסיכדליה ולהשפיע על דורות של מוזיקאים

מאת אסא אופק, צילום: מגזין Hit Parader, נחלת הכלל (באדיבות Wikimedia Commons)

במבט ראשון על ההיסטוריה של המוזיקה הפופולרית, קשה למצוא דמות שהותירה חותם כה עמוק, ממושך ומסתורי באמצעות קריירה כה קצרה כמו של רוג’ר קית’ “סיד” בארט. מי שהיה המייסד, הסולן, הגיטריסט והרוח החיה מאחורי להקת פינק פלויד בימיה הראשונים. בארט הלך לעולמו ב- 7.7.2006 וכעת, במלאת 20 שנה למותו, המיתוס של בארט אינו רק חי וקיים, אלא ממשיך להוות השראה יצירתית עצומה לדורות של מוזיקאים, אמנים וחובבי תרבות פסיכדלית בעולם ובארץ (היי רוקפור).

הארכיטקט של הפסיכדליה הבריטית

סיד בארט העניק לפינק פלויד את שמה (שילב באינפנטיליות גאונית בין שני נגני בלוז שחורים, פינק אנדרסון ופלויד קאונסל), ויצר במו ידיו את הליבה האמנותית של המחתרת הלונדונית בשנות השישים. או אם ניהיה פחות רומנטיים, אסופה של סטודנטים הלומי מריחואנה שמתאספים כל ים בבית של אחד מהם, ממציאים את הגלגל ומתעקשים לתת לו יותר מצורה מעגלית אחת. אלבום הבכורה של הלהקה מ-1967, “The Piper at the Gates of Dawn“, שנכתב כמעט כולו על ידי בארט, נחשב עד היום לאחת מפסגות היצירה הפסיכדלית. מוזיקלית, טקסטואלית, קונספטואלית.

סגנון הכתיבה של בארט היה ייחודי לחלוטין: שילוב בין אגדות ילדים בריטיות, נוסטלגיה כפרית, זרם תודעה וקטעי שירים אוונגרדיים. כגיטריסט, הוא נבר במחוזות הדיסטורשן, פידבקים, מיקרופונים ואפקטים הנשענים על חפצים ורוג’ר ווטרס (למשל מצית זיפו שהחליק על מיתרי הגיטרה וגם קרקורים וחיקויי חיות).
בארט הקדים את זמנו בעשורים שלמים וסלל את הדרך לז’אנרים כמו ספייס-רוק, פאנק, אקספרימנטלי ופי די אס.

• רוקפור עושים כבוד לסיד בארט
  

הנפילה וההתכנסות פנימה

ההצלחה המהירה, אורות התהילה, הפרסום, בתוספת הלחץ שהפעילה חברת התקליטים (שתמיד חלמה על תרנגולות וביצי זהב) פלוס כמויות גדולות של מריחואנה ו LSD שהתרוצצו בראשו ושייטו בדמו, גבו מבארט מחיר נפשי כבד. התנהגותו הפכה לבלתי צפויה, יותר ויותר מנותקת: הוא נהג למשל לקפוא על הבמה מבלי לנגן, לבהות בקהל או לנגן אקורד בודד במשך הופעה שלמה או למלמל הברות לפרוז’קטור. ב-1968, מתוך הבנה כי אינו מסוגל לתפקד עוד במסגרת הלהקה, נאלצו הפלויד’ס להחליפו בחברם הקרוב דיוויד גילמור, שכל הזמן היה בסביבה, עם או בלי גיטרה.

לאחר שני אלבומי סולו שבריריים, מרתקים ומלאי קסם גולמי שהוקלטו בסיוע חבריו (“The Madcap Laughs” ו-“Barrett“), בחר בארט לפרוש לחלוטין מאור הזרקורים. הוא חזר לעיר הולדתו קיימברידג’, נטש את השם “סיד”, שב לשמו המקורי רוג’ר, והקדיש את חייו לציור, גינון וקריאה, תוך שמירה על ניתוק מוחלט מהתקשורת ומהמעריצים.

זרח כבר יהלום משוגע

אף על פי שחי בבדידות מזהרת ועזב את תעשיית המוזיקה עוד בשנות השבעים, דמותו של בארט מעולם לא נשכחה. חבריו לפינק פלויד הפכו את חסרונו ואת הטרגדיה של אובדן שפיותו להשראה כזו או אחרת של כמה מהאלבומים המצליחים ביותר בהיסטוריה, ובראשם היצירה ההומאז’ית המונומנטלית “Wish You Were Here” עם אותה הפצרה קאוננית: “Shine On You Crazy Diamond“. השיר כזכור הוקדש למנהיגם הגולה  כשביקר באחד הימים באולפן ההקלטות וראשו מגולח, וגופו שמן והוא עצמו מוזר מתמיד. חבריו בקושי זיהו אותו, ומשזיהו, הבינו בדיעבד שהשיר שכתבו הוא בעצם בארט האומלל.

השפעתו של סיד בארט חרגה בהרבה מגבולות פינק פלויד. מוזיקאים ענקיים כמו דיוויד בואי (עם קאבר נפלא לSee Emily Play), בריאן אנו, הקיור, ואר.אי.אם ציינו אותו כמקור השראה קריטי לתפיסת האמנות שלהם וממש לאחרונה גם רוקפור (מי אם לא הם) שהקדישו אלבום מחווה שלם לאלוהי הפסייכ.

• 35 שנה ל־Ten: האלבום שאי אפשר להפסיק לאהוב
• האם AM היה אלבום הרוק הגדול האחרון?
• דולי פרטון לא הייתה אף פעם בלונדה מטומטמת
• Muse מכוונים לכוכבים: The Wow! Signal מחזיר את הלהקה למסלול הקוסמי
• מַתִּי בפעם האחרונה