אוליביה רודריגו מתבגרת, ולא מתנצלת: האלבום החדש שמסמן את השלב הבא בקריירה

You Seem Pretty Sad for a Girl So in Love הוא האלבום הבשל ביותר של אוליביה רודריגו עד כה. אחרי שנתיים של הופעות ענק, שיתופי פעולה וציפיות עצומות, כוכבת הפופ מציגה יצירה שמרחיבה את גבולות הסאונד שלה וזוכה לביקורות נלהבות ברחבי העולם

מאת אבירן שפר

מאז שפרצה ב־2021 עם SOUR, אוליביה רודריגו הפכה מאחת מתגליות הפופ הגדולות של העשור לאחת היוצרות המשפיעות בדורה. גם GUTS מ־2023 הפך להצלחה מסחררת, אבל דווקא האלבום השלישי, You Seem Pretty Sad for a Girl So in Love, הוא זה שמרגיש כמו נקודת המפנה האמיתית.

במקום להמשיך באותו מתכון שהפך אותה לכוכבת, רודריגו בוחרת לקחת סיכון. היא נשארת אישית, ישירה ופגיעה, אבל מרחיבה את המנעד המוזיקלי שלה עם השפעות של ניו וייב, פוסט פאנק, פולק רוק ופופ תיאטרלי של שנות השמונים והתשעים.

שנה של מעבר בין כוכבת פופ לאמנית

השנה שקדמה לאלבום הייתה עמוסה במיוחד. לאחר סיום סיבוב ההופעות העולמי של GUTS, רודריגו כמעט ולא נעלמה מהכותרות.
היא המשיכה לעבוד עם המפיק והשותף הוותיק דן ניגרו, התארחה באירועים ובפסטיבלים גדולים, הופיעה ב־Saturday Night Live עם חומרים חדשים עוד לפני יציאת האלבום, והכריזה על פסטיבל חדש ביוזמתה, Daisy Chain Fields, שמוקדש להרכבים נשיים ולאמנים צעירים. במקביל הוכרז גם סיבוב ההופעות החדש, Unraveled Tour, שילווה את האלבום ברחבי ארצות הברית ואירופה.

אחד מרגעי השיא באלבום הוא שיתוף הפעולה עם Robert Smith בשיר What’s Wrong With Me, מפגש טבעי בין אחת היוצרות הבולטות של דור ה־Z לבין אחד האמנים שהשפיעו על הכיוון המוזיקלי החדש שלה. וזאת כאמור להצמדותה למפיק המוזיקלי הקבוע שלה דן ניגרו , זוכה פרס הגראמי (מפיק גם את קונאן גריי), שתווה לה קו מוזיקלי חדש, אקספרנמטאלי.

הסינגלים שבנו את הציפייה

עוד לפני יציאת האלבום דאגה רודריגו לטפטף ממנו טעימות שעוררו עניין רב. הסינגל הראשון, Drop Dead, הציג תפנית מפתיעה לעבר סינת’ פופ ורוק אלטרנטיבי עם השפעות ברורות של שנות השמונים, וזכה להצלחה במצעדי הסטרימינג ובתחנות הרדיו. בהמשך הגיע The Cure, שהמשיך את הקו המלודי והאפל יותר של האלבום, ולאחריו גם Stupid Song, שהפך במהירות לאחד השירים המדוברים של הקיץ בזכות הפזמון הקליט והמבנה הלא שגרתי שלו. שלושת הסינגלים הצליחו להמחיש שהאלבום החדש אינו ניסיון לשחזר את ההצלחות של SOUR או GUTS, אלא מהלך אמנותי שמרחיב את גבולות הפופ של רודריגו ומכין את הקהל לשלב הבא בקריירה שלה.

בנוסף, אולביה העידה שהשהות הארוכה שלה בלונדון השפיעה יותר מהכל על האוירה העגמומית שבאלבום, וזאת בעקבות מערכת היחסים שלה עם השחקן הבריטי לואי פרטרידג’. היא (מערכת היחסים) העניקה ליצירה אווירה בריטית קודרת והובילה למעבר חד מסגנון פופ-פאנק לפוסט-פאנק ונוסטלגיית אייטיז. אפרופו נוסטלגיה: שיר הנושא מרפרר עם מערכת יחסים אחרת – אלו של סטיב ומרנדה מסקס והעיר הגדולה. הזמרת היתה מכורה לסדרה הזו והיחסים המורכבים של הזוג הפיקטיבי פתחו לה את הצ’קרה.

מה אומרים המבקרים?

נדיר לראות קונצנזוס כזה סביב אלבום פופ גדול.
מרבית המבקרים מסכימים שרודריגו אינה מנסה לשחזר את ההצלחה של שני האלבומים הראשונים, אלא לבנות זהות מוזיקלית רחבה ומורכבת יותר.
במגזין Pitchfork נכתב שמדובר ב”חשבון נפש קורע לב של מערכת יחסים אינטנסיבית”, תוך שבח להתפתחות שלה ככותבת וכמבצעת.
ב-The Guardian ציינו שהדיון בשאלה על מי נכתבו השירים כמעט אינו רלוונטי, משום שהאלבום מצליח לעמוד בזכות עצמו. הביקורת שיבחה במיוחד את המעבר מהפופ פאנק של השנים האחרונות להשפעות של ניו וייב ולהקות כמו The Cure, New Order ו- Devo.

גם מבקרים נוספים הדגישו את המבנה הייחודי של האלבום. מחציתו הראשונה מתארת את ההתרגשות והאופוריה של אהבה חדשה, בעוד המחצית השנייה מתפרקת בהדרגה אל קנאה, חרדה, פרידה ואובדן. רבים הגדירו אותו כמעט כאלבום קונספט.

לא רק כוכבת פופ

האלבום מציג רודריגו בוגרת יותר גם מבחינה לירית. במקום לעסוק רק בכאב של פרידות בגיל ההתבגרות, היא מתארת מערכת יחסים בוגרת, על כל המורכבות שבה.
יש כאן שירים שמחים יותר, שירי אהבה ישירים, אבל גם לא מעט רגעים שבהם היא בוחנת את עצמה, את חוסר הביטחון ואת המחיר של אהבה גדולה. המבקרים מציינים שהכתיבה שלה נעשתה פחות דרמטית ויותר מדויקת, בלי לאבד את הכנות שהפכה לסימן ההיכר שלה.

ומה עם ישראל?

גם בישראל רודריגו נהנית מקהל נאמן במיוחד. שני אלבומיה הקודמים הפכו לרבי מכר בחנויות התקליטים, והמהדורות על ויניל נחטפו במהירות.
למרות שישראל תישאר כנראה מחוץ לתמונת סיבוב ההופעות העולמי שלה, הקהל המקומי ממשיך לעקוב מקרוב אחר כל הכרזה. ברשתות החברתיות ובקהילות המעריצים הישראליות כבר אפשר למצוא אינספור תגובות, דירוגי שירים וציפייה גדולה למהדורות הפיזיות של האלבום.

עבור אספני ויניל מדובר באחת ההוצאות המדוברות של השנה, במיוחד לאור העיצוב החדש והחלוקה הברורה של האלבום לשני צדדים בעלי אופי שונה, מה שמעניק לגרסת הוויניל משמעות נוספת מעבר לפורמט עצמו.

השורה התחתונה

מעט אמני פופ מצליחים לבצע את המעבר מאלבום פריצה נוצץ לקריירה ארוכה באמת. You Seem Pretty Sad for a Girl So in Love מרמז שאוליביה רודריגו נמצאת בדיוק במסלול הזה.
זהו אלבום שמוכן לקחת סיכונים, להתרחק מנוסחאות מוכרות ולהציג אמנית שמרגישה בטוחה מספיק כדי להשתנות. אם שני האלבומים הראשונים הפכו אותה לכוכבת, האלבום החדש מבקש להפוך אותה ליוצרת שתישאר איתנו עוד שנים רבות.

• 35 שנה ל־Ten: האלבום שאי אפשר להפסיק לאהוב
• האם AM היה אלבום הרוק הגדול האחרון?
• דולי פרטון לא הייתה אף פעם בלונדה מטומטמת
• Muse מכוונים לכוכבים: The Wow! Signal מחזיר את הלהקה למסלול הקוסמי
• מַתִּי בפעם האחרונה